מחלת האבנים, מילנה אגוס. להתאהב באהבה.

Mal di pietre, Agus, Milena: תרגום מאיטלקית מרים שוסטרמן

מחלת האבנים , מילנה אגוס. הספריה החדשה / כתר ספרים 2009 (2006). 

הספר "מחלת האבנים" הוא סאגה משפחתית על שלשה דורות באי סרדיניה. אין שמות בסיפור והדמויות מוצגות על פי שיוכם המשפחתי. המספרת היא הנכדה החושפת את חייהם של סבתה וסבה. לאורך הספר מתווספים קורותיהם של אביה ואמה, דודנים וסבתא-רבתה.

דמותה המעניינת והמסתורית של סבתה נגלית כבר בפסקת הפתיחה: על אף יופייה הלא-רגיל, שדיה המלאים ושערה השחור המהפנט, היא מוצאת עצמה בגיל 33 לא נשואה. 

הסיבה לכך היא ששיגעון האהבה של האישה נתפס בכפר הקטן בסרדיניה של שנות ה-40 כטירוף. התאהבותה בכל מי שחייך אליה והציפייה חסרת-הרחמים לחיזוריו מטריפים את דעתה. להוריה ברור כי לעולם לא תינשא ואמה מכה אותה ללא הרף כעונש על הקלון שהיא מטילה על המשפחה.
האישה נשארת עם בעלה ומגדלת את בנה ולאחר-מכן, כשבנה הופך מוזיקאי בינלאומי, גם את נכדתה, אך לבה יוצא כל העת אל אותו ניצול שפגשה ולא שבה לראותו. הנכדה המספרת פורשת את סיפורי אי-אהבתה ואהבתה של סבתהּ שנגלו לה בשיחותיהן וכפי שנקראו במחברת השחורה בה העזה הסבתא לכתוב את הדברים הכמוסים ביותר.
הסופרת מתעתעת בקוראים כפי שעושה דמותה של הסבתא. התפנית בסופו של הספר מזמנת קריאה מחודשת ומפוקחת אך מלאת סערות ורצופת מכשולים. הכתיבה הפיוטית והתמציתית תורמת רבות לדמותה הטעונה של הסבתא וההזדהות עמה מכל הלב.
על-אף שהסיפור עוסק בשלושה דורות, הספר מינימליסטי אך מכיל חוויות שיכולות לספק רומן עב כרס. הקטעים הקצרים מהם מורכב הספר מדגישים את חשיבותם. הרקע והמלחמה קיימים אך ורק בהקשר לסבתא ועלילת חייה.

התיאורים הנפלאים של הריחות והטעמים של סרדיניה כאשר מנגד עומדת תאוות-הבשר והחולי הדורסני מהווים מכונת זמן והקורא נשאב ומהופנט.

הסבתא כותבת כל חייה בסתר, מפחד שמא יחשבו אותה למשוגעת. רק לניצול היא מראה את כתביה, והוא מבקש אותה לא לחדול לדמיין, לא להאמין למי שאומר לה שהיא משוגעת, ולהמשיך לכתוב. אבל ברגע שהיא זוכה במה שתמיד חסר לה, היא מוותרת על הכתיבה – כי עכשיו כבר יש הרבה דברים אחרים בחייה, עכשיו "היא צריכה להתחיל לחיות" – והכתיבה שמילאה את החלל החסר כבר לא נחוצה.

הסבתא מאוהבת באהבה ובעיניה האהבה  אינה רק הדבר היפה ביותר, אלא הדבר היחיד שבשבילו שווה לחיות, "הדבר העיקרי" שבלעדיו אין חיים, ובלעדיו גם חיים חדשים לא יכולים להתרקם. שירי האהבה הלוהטים שהיא כותבת למחזריה מבריחים אותם. כתיבתה ולהט רגשותיה, שלפעמים אכן מביאים אותה לידי מעשי טירוף, מכתירים אותה בכינוי 'משוגעת', ובשלב מסוים הוריה אף שוקלים לאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש.

"בימי ראשון, היתה הולכת (הסבתא) לכנסייה לשאול את אלוהים למה, למה הוא כל-כך לא צודק ומונע ממנה להכיר את האהבה, שהיא הדבר הכי יפה, היחיד ששווה את המאמץ לחיות".

החיפוש הסיזיפי אחר האהבה לא נפסק גם כאשר היא מתחתנת עם פליט מלחמה אשר נושא אותה לאישה מתוך חובה למשפחתה שאירחה אותו. הסבתא נישאת בגיל מאוחר – אחרי שלושים – לפליט מלחמה שאיבד את כל משפחתו ורכושו בהפגזה על קליארי, בירת סרדיניה, והתארח בבית הוריה. הם לא נישאים מאהבה, ובגלל מחלת האבנים (בכליות) שלה – גם לא מצליחים להביא ילדים לעולם.

היא נשלחת ליבשת האיטלקית להתרפא במרחצאות, שם היא פוגשת שם את הניצול, המכונה כך לאורך כל הרומן, שהיה חייל בחיל הים ואיבד את אחת מרגליו במלחמה. הוא נשוי ואב לילדה.  הניצול, יהפוך לאהבת-חייה בן רגע. הארעיות של המפגש מצמררת בעצמתה ובהשלכותיה על נפשה של האישה. האינטימיות לה היא זוכה אתו והפגנת הרגשות שאינה חווה מבעלה משפיעים עליה עמוקות. הם מתאהבים, אבל הקשר ביניהם ניתק לאחר שובם ממרחצאות המרפא. תשעה חודשים לאחר מכן היא יולדת. לימים יהפוך בנה, הרבה בזכות מאמציה, לפסנתרן בינלאומי מצליח. הוא יישא לאישה חלילנית – בתה של גברת ליה, בת עשירים מרירה ונרגנת – שתאהב אותו למרות מוזרויותיו ותקדיש לו את כל כולה. 

האהבה בספר היא כמו ים סוער, המניע את הגיבורה על גליו ומטלטל את נפשה ובה בעת, גם את נפשנו. קיומה וחסרונה החשובים מכל. הסבתא מבקשת מאלוהים שיהרוג אותה, אם אינו רוצה שתכיר את האהבה. היא תוהה איך ייתכן שאי אפשר לגרום לאהבה לבוא, אף שהיא הדבר הכי חשוב. היא כמהה אל האהבה עד כדי כך שאינה מסוגלת לשמוח במה שיש לה. היא מגשימה את כמיהתה כביכול רק לרגע, רגע שמשנה את חייה ומזין אותם עד יום מותה, שאז מתגלה ההפתעה על האהבה האמיתית. 

השפיע עלי עמוקות הקשר בין הסבתא לבנה בו השקיעה את מיטב מרצה, כוחה ואהבתה. היא הפכה עצמה למשרתת בסתר בכדי לממן לימודי הפסנתר ובזכותה הפך למוזיקאי בינלאומי. בזכותה מצא לימים את אהבת חייו, אשתו החלילנית אך לאורך ילדותו הקשר שלו עמה היה די קריר והוא העדיף את חברתו של בעלה, אביו. אתה דבר קצרות ועם אביו שוחח ארוכות. היא זו שלא יכלה לשמוע את נגינתו בקונצרטים מרוב התרגשות. היא לא נכנסה לצילום ביום הולדתו כי בכתה מרוב התרגשות ואני מודה שבכיתי עמה. הנכדה המספרת, לעומת זאת, נקשרה אליה בעבותות וגדלה אצלה כאילו היא אמה ובכך, אני מרגישה, שהסבתא קבלה בעצם פיצוי מהיקום.

קראתי את הספר בנשימה עצורה, בלי להניח אותו מהיד והתאהבתי בסבתא עוד יותר בקריאה שנייה ואף שלישית בהם נקודות המבט שונות לחלוטין.

בספר לרוב הדמויות אין שם אלא רק שייכות משפחתית. אפשר לראות זאת כמיצג את חוסר האינטימיות בין הדמויות או לחלופין כסיפור אוניברסלי שיכול לקרות בכל זמן ומקום. הנושא פתוח לפרשנות.

אהבתי שהסבתא אומרת שבמשא ומתן עם אלוהים היא תתנצל בפניו על השמלה שהסבא קנה לה ונהרסה במילאנו כשחיפשה את הניצול, על התה שהביאה לו למיטה על הרצפה ככלב בראשית דרכם ועוד עוד...אז את מי אהבה?

"... כשהבינה סבתא שהיא כבר זקנה, אמרה לי שהיא פוחדת למות. לא בגלל המוות כשלעצמו, שהוא מן הסתם כמו ללכת לישון או לצאת למסע, אלא משום שהיא יודעת שאלוהים נעלב ממנה, כי הוא נתן לה הרבה דברים יפים בעולם הזה, והיא לא הצליחה להיות מאושרת, ועל כך אין סיכוי שאלוהים סלח לה... אבל היא עוד תתווכח עם אלוהים לפני שתלך לגיהינום. היא תסב את תשומת לבו לעובדה שאם הוא, נותן המחשבות, בורא בן אדם באופן מסוים, הוא לא יכול אחר כך לדרוש שיתנהג כאילו אינו הוא."

***

'מחלת האבנים' של מילנה אגוס נחשב ל"מאורע הספרותי של השנה באיטליה" (2007), ריגש את המבקרים והקוראים בצרפת, שבה נמכרו ממנו תוך שבועיים כ-50,000 עותקים, וזכה בשישה פרסים ספרותיים יוקרתיים, כולל "פרס אלזה מורנטה". מכירותיו באירופה עברו את החצי-מיליון, ובמגזין של ה'קוֹרִיאֶרֶה דֶלָה סֶרָה' נכתב על המחברת: "התואר של הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר פנוי ברגע זה, וזו הזדמנות להעניקו לאגוס".

אגוס נולדה בגנואה, להורים ילידי סרדיניה, והיום היא חיה בקָלִיאָרי. 'מחלת האבנים' הוא הרומאן השני שלה. הראשון והשלישי אף הם יראו אור בעברית בשיתוף-פעולה של הספריה החדשה וכתר ספרים.

 הספר נקרא במסגרת מועדון קריאה, פתח תקווה.